נעים להכיר, רלי בריל – סטודנטית לנצח

על צמתים, הזדמנויות והפתעות…

"את עדיין סטודנטית…?"
זו שאלה שחזרה על עצמה המון בעשור האחרון.
"כן! אני סטודנטית נצחית" עונה לשואל וממשיכה עם חיוך בדרכי.

זה נכון שחיי הסטודנט מאתגרים, לומדים ולומדים, בקושי אוכלים ובקושי ישנים.
(טוב, לפחות החרשנים) אבל מי שמכיר את האקדמיה יודע כמה היא נוחה גם אם היא מאוד אינטנסיבית, כמו במקרה שלי.

את לימודי הסטודנטיאליים התחלתי באוניברסיטה הפתוחה במסלול פסיכולוגיה וניהול וזאת בעקבות הבחירות שלי בתיכון (מגמת פסיכולוגיה וניהול, כמה מפתיע).
אחרי 40 נקודות זכות, שנפרשו על 3 שנים, הרגשתי שאני צריכה לעצור ולבחון את ההחלטה- האם להיות פסיכולוגית זה מה שאני רוצה בחיים? וביררתי על מה זה אומר בתכל'ס. ביררתי ולא התחברתי, כנ"ל לכלכלה וניהול.
אני אמנם אוהבת אנשים ואוהבת לעזור אבל לא הייתי בטוחה שזו הדרך הנכונה עבורי.
מה עושים? אני כבר בשליש הדרך לתואר.

צומת #1

הרגשתי את הבלבול שכמעט כל צעיר חש בתקופה הזו.
אז מה עושים כשלא יודעים משהו?
שואלים את "דוקטור גוגל".
הוא גילה לי שיש מרכז לצעירים שנקרא "כיוונים" אז לשם הלכתי.
הגעתי ועברתי מבחן סטנדרטי ל"מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול" שנתן לי כמה אפשרויות לגבי המשך חיי.
כשקיבלתי את הרשימה נדהמתי!

בראש הרשימה היה כתוב באותיות בעברית, שחור על גבי לבן, שהכי מתאים לי להיות – וטרינרית!!
ואללה?? אני?
טוב, זה באמת היה חלום הילדות שלי.
אבל… אני לא מספיק "חכמה" בשביל ללמוד וטרינריה…

למרות המנטרה המזעזעת שעברה בראשי, בדקתי מה צריך לעשות כדי להתקבל ללימודי וטרינריה ומיד הבנתי שזה יהיה קשה, בלשון המעטה. אבל, החלטתי ללכת על זה!
ביררתי באיזה מוסד הכי כדאי לי ללמוד את התואר הראשון כדי להתקבל לוטרינריה ואחרי מחקר רציני הבנתי שרוב הסטודנטים לוטרינריה הגיעו, איך לא, מהפקולטה לחקלאות ברחובות, האוניברסיטה העברית.
כמה מפתיע, גם בית הספר לוטרינריה נמצא באותה הפקולטה.
אז לשם כיוונתי ולמרות הסיכויים הקלושים התקבלתי לתואר ראשון במדעי בע"ח!

השנה הראשונה הייתה מטורפת אבל עשיתי כמה צעדים שהקלו עליי בדרך.
הרוב המוחלט של חבריי הסטודנטים היה עם רקע כזה או אחר בביולוגיה ואני ידעתי שאצטרך לפתח שיטות למידה מיוחדות כדי להדביק את הקצב. השנה הראשונה הייתה אחת המאתגרות בחיי וכשהיא כמעט הסתיימה וכשהעזתי לחשוב שחיי יהיו קלים מעכשיו –

גיליתי שאני בהריון

בטן הריונית בתואר הזה, לא היתה מראה נפוץ.
איך ממשיכים מכאן צדוק??
מתגלגלים ומקווים לטוב.

אושר, הבן הבכור שלי נולד באמצע שנה ב' עמוסה ומאתגרת.
מהיום שהוא נולד קרו הרבה דברים שלא דמיינתי.
אחרי 4 שבועות כבר חזרתי לשגרת לימודים אינטנסיבית הישר למועדי ב' של סמסטר א'.
הבחור הקטן היה איתי בכל השיעורים ואפילו זכה להיות איתי במבחן!!
לזכותו אספר שהיה ילד נוח ומקסים ומודה לו עד היום שאיפשר לי ללמוד.

היו הרבה קשיים בדרך, זה לא היה מסע קל בכלל, אך אחרי אינספור מועדי ג' ד' וקורסים חוזרים הצלחתי לסיים את התואר וגם בציון לא רע בכלל.
במהלך השנים האלו חלום הוטרינריה דעך.
עבדתי בשתי מרפאות וטרינריות שמאוד אהבתי אך הבנתי שהתחום הזה הוא פחות מה שאני רוצה עבורי ועבור המשפחה הקטנה שלי.

צומת #2

אני קרובה לסיום התואר הראשון ומבינה שאוטוטו צריך לצאת ל"חיים האמיתיים" וממש לא הייתי מוכנה לזה…
גם אם זה אומר להישאר סטודנטית ענייה + ילד (שעולה הרבה כסף) כך יהיה.
ואז, במהלך קורס בשנה האחרונה, עם מרצה שלא אשכח לעולם, פרופ' בועז רובינזון, נחשפתי לעולם שלם של מחקר!
ורק כדי לוודא שזה אכן מה שאני רוצה לעשות לאחר התואר, נרשמתי ל"סדנה לעידוד תואר שני" באוניברסיטה העברית.
נסעתי הלוך ושוב לירושלים כדי למצוא את התשובה שכבר הייתה בתוכי.

במהרה נשאבתי לעולם שלא ידעתי על קיומו והחלטתי שזה ממש מתנת 1+1 בשבילי!
גם ללמוד משהו שמרגש אותי וגם להישאר בעולם הסטודנטיאלי.
אז נרשמתי לתואר שני, מחקרי, פול טיים במעבדה + קורסים + משרת תרגול.
מבחינת עומס- עמוס אבל הרבה יותר קליל מהתואר הראשון האינטנסיבי שסיימתי כרגע.

אז כשהיקום מרגיש, שמתפנה לי אויר לנשימה, כשמתחיל להיות לי קצת יותר קל.. הופ!

הריון שני

מוי כייף!

בחודש שלישי להריון הלכתי לחפש לי מעבדה שתקבל אותי.
הייתי בלחץ ומאוד מתוסכלת ולא היה לי עם מי לשתף ולדבר, אז הפעם שאלתי את ד"ר פייסבוק אם יש קבוצת תמיכה לאמהות סטודנטיות.
לא הייתה.
אז פתחתי את הקבוצה הכי תומכת בפייסבוק לאמהות סטודנטיות – אמהות באקדמיה
שם אנחנו פועלות למען קידום הזכויות של אמהות סטודנטיות והעלאת המודעות וכמובן תומכות אחת בשניה באתגרים השונים.
במהלך הדרך יצא לי להשתתף בכתבה בידיעות על אמהות סטודנטיות, ראיון ברשת ב' בנושא הכנסת תינוקות לשיעור וגם בתוכנית עושים סדר עם בן כספית שמסתבר שהוא גם נביא! (הנבואה בסוף הקטע).

לאט לאט הצטרפו אמהות לקבוצה וגיליתי שאני לא לבד.
במקביל התלוננתי למארגן הסדנה בירושלים, יוסי דוד, שזה "לא פייר" שהסדנה מתקיימת רק בירושלים והסטודנטים מהפקולטה ברחובות לא מגיעים בגלל המרחק (מלבדי כמובן).
בחיוך ערמומי ענה לי יוסי: "את רוצה סדנה? תפתחי!"

לאחר שוק קל, חשבתי על ההזדמנות לעודד סטודנטים להמשיך ללמוד. הרי אני עושה את זה גם ככה, כל בנאדם אומלל שנקלע לדרכי, אני מתחקרת אותו ומעודדת אותו לעשות וללמוד את מה שהוא אוהב, אז למה לא להפוך את זה למשהו מסודר ורשמי?

אז פתחתי

מאז 2013, בכל שנה בפקולטה לחקלאות, נפתחת סדנה לעידוד תואר שני לסטודנטים המסיימים את התואר הראשון.
בסדנה אני נותנת לסטודנטים המבולבלים את כל הכלים והמידע על מנת שיוכלו לקבל החלטה מושכלת לגבי ההמשך.
תודות ליוסי דוד והדחיפה שלו, כל שנה אני נפגשת ומלווה סטודנטים מדהימים ונהנת מכל רגע.

נחזור לסיפור, זוכרים? אני הריונית שמחפשת מעבדה לתואר שני.

למזלי, התקבלתי למעבדה מדהימה בהנחיית שני אנשים מדהימים עוד יותר- פרופ' נחום שפיגל וד"ר אינה ליסנינסקי.
שניהם קיבלו אותי בידיעה שאני בהריון ובכל כוחי הוכחתי שזה לא יהווה מכשול אלא מינוף לעבודה יעילה יותר – וכך היה!
ילדתי את ביתי השניה גילי וחזרתי בפול כוח למעבדה.
היה כיף והיה מעניין והתחלתי להבין איך אני משלבת משפחה עם שני ילדים וכלבה יחד עם התואר השני.

גילי ואני בפקולטה –  צילומים לכתבה בידיעות אחרונות על "אמהות באקדמיה". הצלם המוכשר: צביקה טישלר.

התחלתי להתאפס על עצמי שוב, ניסויים התחילו לרוץ,
לפעמים הכל עובד, לרוב לא, אבל נשארים אופטימיים וחדורי מטרה.
הרגשתי שהתחיל להיות קצת אויר לנשימה.
ואז…
הנבואה של בן כספית התגשמה!

הריון שלישי

מה. אני. אומרת. למנחה. שלי??
תואר שני זה רק שנתיים…
שתי לידות בשנתיים הוא הורג אותי…
אני בחיים לא אסיים את התואר..

סיפרתי לו.
למרות כל החששות שלי, הוא אמר "מזל טוב" והיה מקסים כהרגלו.
היום אני יודעת בדיעבד שהוא התפחלץ מבפנים (כך אמר לי) אבל המחשבה שאאכזב אותו ואת המנחה השניה שלי לא הניחה לי לרגע. ידעתי שעד הלידה אני צריכה להספיק את כל הניסויים שלי וגם להצליח בהם!
מי שמגיע מתחום המחקר יודע כמה קשה ומתסכל זה להעמיד מערכת ניסוי מאפס, אבל הייתי נחושה.

ואז מאי נולדה, לא לפני שסיימתי את כל הניסויים שלי והצלחתי להפתיע את כולם!
האמת, שהם כל כך הופתעו, והפתיעו אותי בחזרה כשהציעו לי להישאר לדוקטורט ישיר.

צומת #3 

ושוב בהתלבטות המוכרת של "העולם האמיתי" אל מול להישאר סטודנטית נצחית….
החלטתי, כמה מפתיע, להמשיך בדוקטורט בבית הספר לוטרינריה.

כשאני יודעת שיש לי שקט לפחות לעוד 4 שנים עד הצומת הבאה ותמיכה מבן זוגי והמשפחה…
החלטתי להביא לעולם בייבי חדש!
אבל אחד כזה שלא צריך לקום אליו בלילה…

סטודנטים שיודעים – האתר שיתן את כל המידע והטיפים שאתם צריכים כדי לשרוד את התואר ואפילו להנות ממנו!
יחד עם הקבוצה בפייסבוק והדף יש לכם שילוב מנצח של מידע וקהילה לסטודנטיות וסטודנטים באשר הם.
ולי..? לי יש מקום לפרוק בו  😀


עדכון חדש – צומת #4

השנה האחרונה הייתה משנת חיים עבורי.
דוקטורט ישיר, הקמת אתר משלי, עריכת סדנאות
והמון פעילות חברתית שנהנתי לקחת בהן חלק.

הייתה לי תוכנית ברורה מאוד –
לסיים את הדוקטורט הישיר, לטוס לפוסט-דוק בחו"ל
ולהמשיך במסלול המחקר שאני כל כך אוהבת.

אך בחיים כמו שבחיים, יש הפתעות.
סבתי האהובה חלתה.
בילינו ימים כלילות יחד בבית החולים
ומיום ליום ראיתי אותה דועכת.

כאב לי.

היא הייתה ה-סבתא, זאת שתמיד סירבתי לשוב ממנה הביתה,
אני הנכדה הבכורה שלה והקשר בנינו היה מיוחד מאז ומתמיד,
ממנה למדתי לקחת את החיים בקלות ולשמוח בכל הזדמנות.
לא אשכח אותה לעולם.

אבל לא על האֶבל שלי רציתי לכתוב,
אלא על המחשבות שעברו לי ברגעים האלו,
וביחוד על הרגע שראיתי את הנשימות האחרונות שלה.
ברגע הזה הבנתי את מה שכולם יודעים אך מעטים מבצעים-

חובה עלינו להגשים את מה שבוער בנו, פשוט חובה.

קלישאתי ככל שיהיה, זה הרגע שבו הבנתי מה עלי לעשות.
לעצור ולחשב מסלול מחדש.
למרות כל התוכניות שהיו לי לעתידי המקצועי,
החלטתי שהגיע הזמן להיפרד מהפקולטה.
להיפרד מהמקום שיהיה לי לבית מזה 8 שנים.
המקום שבו התחתנתי, המקום שבו נולדו וגדלו שלושת ילדי המתוקים,
המקום שבו נולדה הקבוצה אמהות באקדמיה
וגם האח הצעיר והבועט- האתר הזה סטודנטים שיודעים.

עץ הפרפרים בפקולטה לחקלאות.

למרות הכל החלטתי שהגיע הזמן לעצור את הדוקטורט
ולעשות מעשה שבבסיסו נשמע משוגע וחסר אחריות
אך כשמגיעים לתובנות שכאלה מבינים שזה הדבר הכי הגיוני לעשות וזה –
ללכת אחר הלב.

עם כל היתרונות שהיו לי בפקולטה;
מעבדה תומכת ומנחים מדהימים,
מלגת מחייה ומלגת הצטיינות לשלוש שנים,
הדרכת סטודנטים והיכרות עם כל החוקרים הנפלאים בפקולטה,
הנוחות שבמחקר, שאני חופשייה לעשות כרצוני ולהפעיל את הראש היצירתי שלי ועוד ועוד…
עם כל היתרונות האלה, עדיין הרגשתי שזה הזמן שלי לשנות,
לשנות ולהזיז דברים קצת אחרים ולהקדיש להם את כל כולי.

הרגשתי שזה הזמן שלי לעשות טוב בעולם האקדמיה במשרה מלאה.

שלא תטעו, השיחה עם המנחים שלי הייתה אחת הקשות שהייתי צריכה לבצע,
לא ישנתי דקה בלילה שלפני.
נקרעתי בין החלומות שלי לבין האכזבה שלהם.
אני כל כך מעריכה ואוהבת אותם.
ויודעת, שכמו כל הורה טוב, הם שמחים בשמחתי.

אני עדיין לא יודעת לאן הדרך הזו תיקח אותי,
אני יודעת שאני אצעד לכל כיוון שארגיש בו שמחה,
שאתעורר לבוקר חדש מלאה בהתרגשות.
אני יודעת שזה יהיה מאתגר!

אחרי ש"יצאתי מהארון" ופרסמתי לעולם שפתחתי עסק,
נותר לי לעשות את כל מה שאני יודעת
בדרך הכי טובה שאני מכירה-

מכל הלב.

אמנם אני והפקולטה עדין לא נפרדות רשמית,
אך אין ספק שאני כבר מתגעגעת.

מתרגשת לגלות לאן הצומת הזו תיקח אותי,
בכל מקרה, אשאר סטודנטית לנצח.


המשך יבוא…
עד אז – הנה מה שיש לי להציע


תמונה מפרוייקט עידוד אמהות לאקדמיה באשדוד – מרכז כיוונים.


ועוד כתבה שערכו עלי בעיתון פקטור של הטכניון – תני לי טיפ


רוצים לדעת איך משלבים לימודים עם ילדים? לחצו כאן…

רוצים להתעדכן כשיוצא פוסט חדש? הרשמו לתפוצת המיילים.
אהבתם? שתפו ❤️

אודות רלי בריל

מי אני?
רלי בריל, מקימת האתר "סטודנטים שיודעים", מייסדת קהילת "אמהות באקדמיה", בוגרת האוניברסיטה העברית, דוקטורנטית מצטיינת לביולוגיה ב"שנת שבתון", מנחת הסדנה לעידוד תואר שני באוניברסיטה העברית, מעודדת סטודנטיות וסטודנטים להגשמת מטרותיהם.

2 thoughts on “נעים להכיר, רלי בריל – סטודנטית לנצח

  1. רלי זה פשוט מקסים. קראתי סוף סוף את הביוגרפיה הסטודנטיאלית, ומה שעולה לי הכי חזק ממה שכתבת זה אופטימיות וכזאת חדוות למידה ועשיה! מזל טוב על הבייבי החדש!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *