איך קורה שסטודנטית פותחת אתר שמציל מאות כלבים בשנה?
אוהבים בע"ח? ליאת מורגן, (עוד מעט ד"ר ליאת מורגן) סטודנטית בתכנית המשולבת DVM-PhD (רפואה וטרינרית ודוקטורט מחקרי) אוהבת אותם מאוד! כל כך אוהבת, שהקדישה את חייה למען ההולכים על ארבע, אבל לא רק.
לפני כן, סיפור על חולצה צהובה ותיק אדום שגרמו לי להסתובב.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שפגשתי את ליאת, זה היה באחד השיעורים הראשונים בשנה א'.
הגעתי מוקדם והתישבתי בשורה הראשונה כיאה לחנונית-על עם בעיות קשב.
כמה שורות מאחורי התיישבה ליאת עם חברה לספסל הלימודים.
"אני לא מאמינה שזה מה שלבשתי ליום הראשון! מי הולך עם גופייה צהובה ותיק אדום?!?!" אמרה ליאת בקול רם.
"אני!" עניתי לה מהשורה הראשונה בחצי חיוך מצביעה על תיק הגב האדום שלידי בעודי לובשת גופיה (ניחשתם נכון) צהובה.
מיד רצנו בהילוך איטי אחת אל השניה, מעיפות את התיקים האדומים בדרך, מביטות אחת בעיני השניה,
ומאז, אנחנו יחד – רלי וליאת, ליאת ורלי – סיפור אהבה.
למרות שזו הייתה יכולה להיות אחלה סצנה מסרט בנות, ליאת ואני לא התחברנו מהשיעור הראשון.
למעשה, החברות שלנו קרמה עור וגידים כשהבן הקטן שלי נולד באמצע התואר הראשון, כשנה וחצי לאחר סצנת הגופייה והתיק.
ליאת הייתה הבייביסיטרית הראשונה שלו! ושמעו קטע, גם לבייביסיטרית הראשונה שלי קראו ליאת.
צירופי מקרים או לא, יצא לי להכיר בחורה מדהימה! לוחמת-צדק שמקדישה את חייה למען בעלי החיים למרות שבהתחלה בכלל חשבה להיות מעצבת תעשייתית.
אז מה קרה שם? הנה הסיפור של ליאת
וטרינריה היה חלום ילדות, אבל אחרי הצבא זה היה נראה חלום של ילדים אז זנחתי את זה לאפיזודה קצרה.
אחרי התלבטות ארוכה החלטתי להפוך את התחביבים שלי באומנות לקריירה (או לפחות כך חשבתי) ובמשך שנה עבדתי על תיק עבודות במטרה ללמוד עיצוב תעשייתי. תוך כדי הכנת התיק כבר הבנתי שזה לא מה שאני רוצה לעשות כל החיים, אבל לא הייתי בטוחה אם זה נובע מהפחד שלא אתקבל למסלול העיצוב ולא משיקולים אמיתיים אז המשכתי להתמיין.
בראיון במכון הטכנולוגי בחולון מצאתי זיקית על הדשא, בעל חיים שיחסית נעלם מהנוף העירוני, ולמרות שאני ממש לא מאמינה
בדברים האלה, ואף סולדת מכך, השתעשעתי ברעיון שזה סימן.
כששאלו אותי בראיון במהלך המיונים מה החלום שלי, עניתי בלי להתלבט ובשיא הטבעיות- "להיות וטרינרית".
למרבה ההפתעה, התקבלתי. מסתבר שלפעמים כנות עובדת.
ברגע שיצאתי מהמיונים היה לי ברור שאני חוזרת לתכנית המקורית שלי ונרשמת למדעי בעלי החיים בפקולטה לחקלאות עוד באותו יום, כשהיעד הברור והבלעדי היה לימודי וטרינריה.
למה דווקא מדעי בעלי החיים בפקולטה לחקלאות?
לתואר במדעי בע"ח התקבלתי על סמך בגרויות בלבד, ללא פסיכומטרי, אך עשיתי פסיכומטרי שיהיה ליתר בטחון, ובדיעבד התברר שזה נדרש לתואר שני- וטרינריה. ההחלטה ללמוד דווקא בפקולטה היתה מכיוון שנראה היה שזה יותר מתאים למי שמכוון ללימודי ההמשך בוטרינריה. על פניו, נראה שזה אכן מגדיל את הסיכויים.
לא ראיתי סיבה ללכת ללמוד ביולוגיה, אם המטרה היא בסופו של דבר וטרינריה בלבד.
חו"ל לא על הפרק, אולי זה נראה כאופציה שחוסכת זמן בתיאוריה, אך בפועל, ממה שראיתי סביבי, נראה שזה לא ממש כך.
לעניות דעתי, עדיף לשפר ציונים ולהתקבל בארץ מאשר לטוס ללמוד בחו"ל, אבל זה כמובן אינדיבידואלי.
הגעתי עם רקע בפיזיקה, כימיה ומתמטיקה, וזה בהחלט עזר. למי שאין רקע הייתי ממליצה להשלים זאת לפני תחילת הלימודים.
כמו כן, עשיתי קורס קיץ בכימיה מבעוד מועד! מומלץ לכל מי שמתחיל ללמוד לא משנה מה, אם יש הזדמנות להקדים קורס ולרווח את השנה והעומס- קפצו על ההזדמנות.
אחרי 3 שנים ממוקדות מטרה, שכללו מועדי ב' גם על ציון 89, התקבלתי ללימודי הוטרינריה.
איך הגעת להצלת בע"ח?
במקביל לתואר הראשון התנדבתי בכלבייה העירונית בתל אביב. לאחר חמש שנות התנדבות בהן מאמצים פוטנציאלים הגיעו לחפש כלב ספציפי, לא מצאו, התייאשו וקנו, הגעתי להבנה שזה הפתרון היחיד- מנוע חיפוש ידידותי ונוח שירכז את כל בעלי החיים המועמדים לאימוץ במקום אחד.
בשנה א' בוטרינריה הקמתי את אתר Yad4.co.il, שיתוף פעולה בין כלל העמותות להצלת בעלי חיים נטושים וההסגרים העירוניים.
אז אולי לא היו לי ילדים במהלך התואר, אך הבייבי הזה בהחלט גזל זמן רב והרבה לילות ללא שינה.
התואר קשה כמו שמתארים?
הרבה שואלים אותי אם התואר קשה או קל, הייתי אומרת שהכל יחסי וזה מאד אינדיבידואלי כך שאני לא באמת יכולה לענות על השאלה,
מה שבטוח- זה אפשרי בהחלט, גם בשילוב עם מחוייבויות נוספות.
בשלב הזה מחקר נראה כמו הדבר האחרון ברשימת סדר העדיפויות והדברים שהייתי בכלל מוכנה לשקול לעשות בחיים.
בשנה הראשונה ללימודי וטרינריה, התחלתי לעבוד על עבודת הגמר (סוג של ״תרגיל מחקר" במסגרת חובה ללימודי וטרינריה) וכנגד כל הסיכויים התאהבתי במחקר.
בחרתי בתחום של רווחת חזירים כי רווחת בע"ח מעניינת אותי בכללי וחזירים היה נראה כמו נושא טוב להתחיל איתו כי הוא דיי זנוח בארץ. במהלך שנה ב' חיפשתי מנחה שיסכים לקבל אותי לתכנית המשולבת, למרות שכל המערכת היתה מאד נגד. היו הרבה רעשי רקע שזה יהיה קשה מדי ולא כדאי, שכמעט ויתרתי. בסוף, אחרי כמה חודשים של דבקות במשימה, המעבר לתכנית אושרה.
שמחתי מאוד כי גם הייתי חלק מכתיבת התכנית להשגת התקציב לפרוייקט.
בדיעבד, אני מתקשה להאמין שהיססתי בכלל.
בכנס הראשון שהשתתפתי בו, עוד בשנה הראשונה לדוקטורט, הבנתי שמחקר זה מה שאני רוצה לעשות בחיים. הצגתי פוסטר בדנמרק, שהיה הרבה פחות מתקדם מכל מה שהוצג שם בנושא רווחת חזירים, שהיה תחום חדש מאד בישראל וכמעט התביישתי לעמוד לידו. השאיפה שלי היתה לעמוד שם שוב בתוך כמה שנים ולתת הרצאה שתחדש משהו גם לאירופאים שהם הכי מתקדמים בתחום.
כעבור 3 שנים בדיוק, עם הרבה כנסים בינלאומיים באמצע וגם כמה פרסים והשתלמויות בחו"ל על מה שלא הצלחתי ללמוד מספיק לעומק כאן, הצגתי את הפרק האחרון בדוקטורט שלי בכנס של ה- European Federation of Animal Science, ואפילו במימונם.
הגשתי מאמר לתחרות סטודנטים על מנת להציג בכנס וזכיתי במימון. לראות את כל השמות הגדולים שאני מכירה רק מהספרות, יושבים ומקשיבים להרצאה שלי ואף שואלים שאלות, זוהי בהחלט חוויה מיוחדת.
מחקר זה דבר מתסכל ונקודות השבירה רבות, מה שחשוב זה לראות את המטרה הסופית ולהבין שזה חלק מהדרך, במבט לאחור זה אפילו מהנה.
היום, 9 שנים אחרי היום הראשון שלי באקדמיה, אני בשנה האחרונה לתכנית המשולבת, כשאת הדוקטורט אני אסיים ממש בשבועות הקרובים. השאיפות להמשך הן להשאר באקדמיה ולהמשיך לעסוק במחקר בנושא רווחת בעלי חיים.
ההמלצה שלי היא להשאר בראש פתוח ולא להיות מקובעים, אין לדעת אילו הזדמנויות תצליחו ליצור לעצמכם במהלך הדרך והתכנית שתהיה לכם ביום הראשון ללימודים כנראה תהיה שונה מאד מהתכנית ביום האחרון. העיקר תתחילו, לשנות זה כבר יותר קל!
ליאת היא בהחלט סיפור מעורר השראה!
סטודנטים יכולים לעשות כל כך הרבה חוץ מללמוד.
תהיו בטוחים שכל אחת ואחד מכם יכולים לשנות ולהשפיע לטובה, אם על ההולכים על ארבע או ההולכים על שתיים כמונו.
הכי חשוב – תעשו דברים שממלאים אתכם.
