למה לעשות היום את מה שאפשר לדחות למחר? ולמה טוב להיכנס ללחץ, לפעמים.

כמה פעמים אמרתם לעצמכם-
"הפעם אני לא אדחה את המטלה הזו לרגע האחרון,
אני אעשה מעט בכל יום ואסיים עם זה בזמן ובלי לחץ" ?

כמה פעמים זה באמת קרה?

אני יכולה להגיד לכם כמה פעמים זה קרה לי – אפס.

הכוונות שלי תמיד טובות ואני גם מאוד טובה בלתכנן,
אבל איכשהו תמיד צץ עניין יותר דחוף אז הכל זז יום אחד קדימה.
כתוצאה מכך, מתווספת עוד קצת עבודה מחר, על חשבון היום שהתפספס.
כך הר המשימות גדל ונדחה עד ש…מגיע רגע האמת ומה שדחינו הופך להיות דחוף ביותר.

אוי האימה!
"אני לא מאמינה שהדדלין עוד יומיים!!"
"אין מצב שאצליח"
"אוקי, אם אוותר על כמה שעות שינה אני בטוח אצליח לסיים בזמן!"

ואז.. איכשהו, משום מקום, מגיע הריכוז והקשב וכל הטוב הזה שחיפשנו לפני שבועיים כשחשבנו לשבת ולסיים עם המטלה הזו.
מאיפה הכוחות??? ואיפה הם היו לפני שבועיים??

בואו נראה מה קורה לנו במוח ברגעי הדחיינות

טים אורבן סיפר על בעיית הדחיינות ב14 דקות קורעות מצחוק של הזדהות.
שווה לדחות את כל מה שיש לכם לעשות בשביל להקשיב לבחור הזה.

למי שלא יכול להקשיב עכשיו כי נתקלתם בפוסט באמצע שיעור (אחרכך אל תבכו על מר גורלכם..)
אספר לכם מה הוא אמר בקצרה, אבל זה לא יהיה משעשע כמו לצפות בו… (אוזניות מישהו? 😉 )

אוקיי, אז טים מסביר שהמוח של דחיינים שונה מהמוח של אנשים שאינם דחיינים.
דמיינו את המוח של כולנו כספינה.
בספינה הזו יש אדם אחד שאחראי על הניווט- "איש קבלת ההחלטות הרציונאלי".
כך נראה המוח של אנשים שאינם דחיינים:

וכך נראה מוח של אנשים דחיינים:

במוח כזה, מלבד האיש הנחמד שמנווט את הספינה, יש נוסע נוסף ושמו "קוף הסיפוק המיידי".
בדרך כלל הכל בסדר, עד שמגיע הרגע להשלים משימה כלשהי.
סמינר, מבחן, עבודת הגשה, האיש הקטן מתכוון לנווט את המוח שלנו לשם ואז…..
הקוף הקטן מחליט לתפוס את ההגה ולנווט את הספינה שלנו למקום אחר לגמרי!
פייסבוק, אימיילים, בירוקרטיה חשובה שפתאום נזכרנו בה, פוסט על דחיינות באיזה אתר לסטודנטים…
"רק לרגע" הוא מסנן ומבטיח שמיד אחרי זה הוא יחזיר לאיש הנחמד את הגה הספינה.

מפה לשם, נגמר הזמן ואנחנו נשארים עם מין מחשבה של "מה השעה?? על מה התבזבז לי כל הזמן?"

אז זהו, שהקוף הזה רואה רק את "כאן ועכשיו" ואם יש משהו מהנה לעשות כאן ועכשיו אז נעשה אותו!
לעומת זאת, "איש קבלת ההחלטות הרציונאלי" רוצה לעשות את "מה שהגיוני לעשות כרגע".

אם יש משהו כייפי והגיוני לעשות, אז הכל בסדר, הם מסכימים בניהם ויש חפיפה.
אבל הקונפליקט מתחיל כשיש משימה פחות מהנה, אך לטווח הרחוק, כדאי שנעשה אותה.

הבעיה, כשיש קונפליקט- הקוף בדרך כלל מנצח!
אנחנו עושים הכל חוץ מאת המשימה שלשמה התכנסנו.

אז זהו? ככה זה ימשך לנצח נצחים?

כן, עד להגעת הדדלין.
כשזה קורה, לסיפון מצטרפת דמות חביבה נוספת.
כשמגיעים למצבי הקצה, במוח שלנו מופיעה "מפלצת הפאניקה"!

רוב הזמן, המפלצת ישנה לה, אך מתעוררת בכעס גדול כשהדדלין קרב.
כשמפלצת הפאניקה מגיעה לסיפון המחשבה שלנו –
הקוף, שעד עכשיו לקח אותנו למחוזות אחרים, בורח בטיל מהסיפון
ו"איש קבלת ההחלטות הרציונאלי" יכול לחזור ולנווט את הספינה.
ניצלנו.
דחינו דחינו אך בסוף, במקרה הכי גרוע,
אנחנו מקבלים על עצמנו כמה לילות לבנים ופתאום כל המוזות בעולם יושבות לצידנו.
מה רע?

הכל מתנהל בלחץ

סטרס זה רע!
תמיד אמרו לנו.
גם אני חשבתי כך והתסכול על הדחיינות שבי גבר.
בטח גם אתם שמתם לב, בלחץ של זמן הצלחתי לסיים משימות בצורה יעילה יותר,
אבל האמנתי שהמצב הזה לא בריא לי וכדאי לי לשנות אסטרטגיה במהירות.
חשבתי כך עד שנתקלתי בהרצאת הTED של קלי מקגוניגל, פסיכולוגית מופלאה ששינתה את מחשבתי על סטרס מקצה לקצה.

קלי מספרת שבמהלך עבודתה כפסיכולוגית היא סיפרה למטופלים שלה כמה רע לגוף שלנו להיות בסטרס.
אך מהר מאוד היא הבינה שעשתה טעות מרה.

במחקר בארה"ב שנמשך 8 שנים, בדקו את הקשר בין לחץ נפשי למוות.
במחקר הם שאלו 8,000 נבדקים האם הם חווים מצבי סטרס בחייהם ובנוסף,
שאלו את אותם נבדקים האם הם מאמינים שהסטרס מזיק לבריאותם.
לאחר 8 שנים בדקו מי מהנבדקים מת.
התוצאות היו מטלטלות, ולא בגלל אחוז המתים הגבוה בקבוצה שחוותה סטרס,
אלא העובדה שאלו שמתו הם אלו שהאמינו שסטרס הוא רע להם!

אז סטרס הוא טוב?

כן, אם אתם מאמינים שהוא טוב לכם.

מה שקורה לנו בגוף במהלך מצבי לחץ –
הלב מתחיל לדפוק, הדם מתחיל לזרום, כלי הדם מתכווצים ואנחנו מתחילים להתנשם ולהזיע.
עד כאן הגיוני.
אך אם נפרש את פעילות הגוף שלנו כדבר חיובי, נצליח לפעול טוב יותר במצבי לחץ.
קלי מסבירה כי הגוף שלנו מכין אותנו לאתגר –
הלב הדופק מכין אותנו לפעולה ואנחנו מתנשמים כי אנחנו זקוקים ליותר חמצן לאיברים שלנו.
כשאנחנו חושבים על המצב הזה כתגובה חיובית של הגוף, דבר מדהים קורה-
במקום שכלי הדם יתכווצו (מצב שלאורך זמן פוגע בלב ובכלי הדם שלנו) הם נשארים רפויים,
זהו מאפיין שרואים אותו במצבים של אומץ ואושר!

אוקיי, אבל מה חוץ מזה?

חוץ משלל תגובות גוף מוכרות, ישנו נוירו-הורמון בשם אוקסיטוצין,
שרובנו מכירים כהורמון שמשתחרר בחיבוק, הנקה ולידה, אך מעט יודעים שזהו הורמון לחץ!
אוקסיטוצין משוחרר מבלוטת "יותרת המוח" (ההיפופיזה) כשאנחנו מתחילים לחוש לחוצים ומתוחים.
להורמון הזה תפקיד חשוב ביצירת קשרים חברתיים עם הסובבים אתכם.

בשעת לחץ, הגוף רוצה שתחפשו תמיכה!
ואני מפצירה בכם לחפש תמיכה!
דברו עם מישהו על הלחץ בחייכם, זה משחרר וכל כך עוזר!
(עוד הזדמנות למי שטרם הקשיב לTED של קלי מעל).
כשיש מישהו ששומע את המצוקה שלכם, גם אם זה "רק" פחד הבמה מהסמינר שעליכם להציג,
אתם מקבלים את מה שהגוף שלכם צריך, תראו כמה טוב תרגישו מיד אחרי שתשחררו קצת מהמועקה.

מתי הסטרס והדחיינות לא מועילים לנו?

כשנזכרנו מאוחר מידיי.
כשזה קורה, הסטרס משתק אותנו, מקפיא אותנו מלבצע כל פעולה. מייאש.
חשוב שנתכנן את הזמן שלנו נכון ונסמן לנו את הקו האדום,
הקו שאם נעבור אותו אנחנו יודעים שאין לנו סיכוי לסיים את המשימה בזמן.

בעיה גדולה נוספת היא כשאין לנו דדלין ואז, אז "קוף הסיפוק המיידי" יכול לשלוט על ספינתנו לנצח!
מוהאהאהאה!!!!

תקבעו את הקו האדום

סמנו לכם מהו הקו האדום והביטו ביומן מפעם לפעם, אפילו שימו "תזכורת קו-אדום".
יחד ננצח את הקופיף השובב!

 

ולמי שרוצה לדחיין עוד קצת..
הנה פרק בנושא דחיינות שערכתי בתוכנית שלי "קול האקדמיה".

מדחיינים על בסיס קבוע ומרגישים רע עם זה? – כתבו לי כאן ונקבע פגישת עידוד וייעוץ להמשך הדרך.

---

רוצים לדעת איך סטודנטים מצטיינים מתכננים את הלו"ז שלהם? הירשמו כאן
ואולי, אם לא אדחה את כתיבת הפוסט המיוחל, תקבלו התראה כשהוא ופוסטים אחרים עולים לאתר 😉

לחיי כל הדחייניות והדחיינים!
קשה לכם לשבת ולהתרכז? קחו טיפ לשעת ריכוז ללא רטלין.
רוצים לדעת איך סטודנטים אחרים מתמודדים עם דחיינות?
היכנסו עכשיו לקבוצה שלנו – סטודנטים שיודעים