אמא לרפואה – על חלום שהפך למציאות

לפעמים כל מה שנדרש כדי לעשות שינוי בחיים זה הולדת הבת? זה מה שקרה למארין ויזל, בת 38 מפתח-תקוה, שוויתרה על קריירה מבטיחה לטובת ספסל הלימודים כדי להגשים חלום ילדות

אני זוכרת את עצמי בגן טרום חובה אומרת לכל מי שהיה מוכן לשמוע – שכשאהיה גדולה אהיה רופאה. בכיתה ג' גם אמרתי לכולם שאהיה כירורגית. אף אחד לא התייחס לזה ברצינות ובסופו של דבר כשהשתחררתי מהצבא הציון הפסיכומטרי וממוצע הבגרויות לא היו בכלל קרובים לקבלה לרפואה. לכן התחלתי ללמוד כימיה וביולוגיה. להפתעתי, התואר היה ממש מרתק אבל בסופו, בשנת 2006, עדיין רציתי להיות רופאה.

אחרי סיום התואר הראשון ניסיתי לשפר בגרויות ופסיכומטרי אך זה עדיין לא הספיק, ובמקביל התקבלתי לעבודה כמהנדסת מכונות ותהליך בחברת הייטק מדהימה שגם שלחה אותי לרילוקיישן בחו"ל. לאחר מכן התקדמתי לתפקידים ניהוליים והמשכתי לעבוד בחברות בתחום הביוטק והמזון במשך עשר שנים.

כשנפתחה התוכנית הארבע-שנתית ללימודי רפואה לאקדמאים באוניברסיטת תל אביב, אמרו לי שזה יכול ממש להתאים לי, אבל הייתי כבר מנהלת מחלקת ייצור במפעל גדול ופחות התאים לי לחזור להיות סטודנטית, לכן בכלל לא הגשתי מועמדות. רק לאחר כמה שנים, כשהייתי בהריון של בתי הגדולה, החלטתי שאין זמן מתאים יותר לנסות להגשים את החלום, זה היה זמן לחשיבה מחודשת על הקריירה, והבנתי שלא צריך לחכות לגיל 50 בשביל קריירה שנייה. אין לתאר עד כמה אני מאושרת על ההחלטה הזו.

תהליך הקבלה מאתגר מאוד. חייבים לבוא עם הרבה סבלנות, נחישות והתמדה, וגם התמיכה המשפחתית, בוודאי כאשר יש ילדים, ממש קריטית. התחלתי את התהליך בהריון הראשון תוך כדי עבודה במשרה מלאה, עשיתי את כל קורסי הליבה, שבע פעמים את מבחן הידע וה-GRE שהיה לפניו, פעמיים את כל שאר המבחנים. במקביל נבחנתי פעמיים נוספות גם בפסיכומטרי כדי שתהיה אופציה גם למסלול השש-שנתי. בזמן הזה נכנסתי גם להריון שני. בסופו של דבר אחרי שנתיים וחצי ארוכות ומייגעות לשמחתי התקבלתי למסלול הארבע-שנתי באוניברסיטת ת"א והתחלתי ללמוד בגיל 35.5, עם ילדה בת שנתיים ותינוקת בת שנה. אין סיכוי שהייתי מצליחה ללא התמיכה של ההורים שלי ובן זוגי.

החיים כאמא-סטודנטית

מארין ויזל

שנה א' הייתה קשה מאוד, גם כי אובייקטיבית יש קורסים גדולים ועמוסים: אנטומיה, פיזיולוגיה, היסטולוגיה, פתולוגיה, פרמקולוגיה, מיקרוביולוגיה, וירולוגיה ועוד, אבל עיקר הקושי היה לעשות זאת עם שתי תינוקות, שינה של שעתיים בלילה, גמילה מחיתולים, מחלות וכו'. אז היה מאוד לא פשוט אבל הצלחתי! ואפילו בממוצע לא רע! אני חושבת שהלימודים עצמם אינם קשים במיוחד, אבל העומס עצום וזה מה שגורם לקושי.

שנה ב' – שנת המערכות בה לומדים על כל מערכת בגוף באופן מעמיק מהיבטים שונים לדעתי הייתה הרבה יותר קלה, למרות שגם בה העומס רב. בשנתיים אלה לרוב אין חובת נוכחות באוניברסיטת ת"א, אך אני נכחתי בכל השיעורים כי מרגישה שככה אני לומדת טוב יותר.

שנה ג' היא השנה הקלינית הראשונה, בה עושים סבבים בבתי חולים. עד כה עברתי סבב פנימית, כירורגיה, ילדים, פסיכיאטריה, גינקולוגיה. לדעתי כל הסבבים היו מדהימים ומרתקים, למדתי המון וחוויתי הרבה מאוד חוויות אישיות ומקצועיות. גם הרופאים שמדריכים אותנו משקיעים בנו והרוב המכריע גם נותן דוגמא אישית חיובית ומלמדת מאוד.

למרות העומס הרב שכרוך בשילוב לימודים וגידול הילדות, חשוב לי מאוד להיחשף כבר משלב מוקדם לתחומים שמעניינים אותי על מנת להרחיב את הידע והחשיפה ולהכשיר את הקרקע לקראת ההתמחות. אני מתעניינת באורולוגיה וגינקולוגיה ומעוניינת בעתיד להתמחות באחד מתחומים אלה. לכן אני עושה שלושה פרויקטי מחקר בגינקולוגיה, משתתפת בניתוחים אורולוגיים ומצטרפת לרופאים במחלקה ובמרפאה כבר משנה א'.

המסר

המסר שלי הוא שאין דבר העומד בפני הרצון. תהליך הקבלה מאוד-מאוד קשה, יש המון רגעי שבירה, אבל הנחישות וההתמדה משתלמים ואסור לוותר. וגם בהמשך, ההורות היא לא מחסום ולא מעצור. הלימודים מאוד אינטנסיביים, יש ויתורים וצריך סדר עדיפויות וכמובן המון תמיכה – אבל אני בגישה שמי שמסתכל רחוק מגיע רחוק.

נ.ב. אני חושבת שעדיף לנסות להתקבל למסלול השש-שנתי (במיוחד למי שאין לו רקע בביולוגיה), יש יותר מקומות, התהליך קצר יותר, הלימודים עצמם הרבה-הרבה פחות עמוסים, ויש גם חופשים.


ערך את הפוסט: אורי ראובן

יש כאן עוד סיפור על לימודי רפואה והורות

לפוסטים נוספים בנושאי הורות באקדמיה לחצו כאן

אודות אורי ראובן

בוגר הפקולטה להנדסת תעשיה וניהול בטכניון, משנת 2011 כתב ומ-2013 עורך משנה ב"פקטור, עיתון הסטודנטים בטכניון". כיום כתב ועורך תוכן באתר "סטודנטים שיודעים". מקדם ומציג יוזמות וסיפורים מעוררי השראה של סטודנטים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *