השינוי בתפיסת חשיבות בריאות הנפש באקדמיה כבר כאן
הסיפור והחזון של מריאנה, בוגרת הטכניון ופוסט-דוקית בתוכנית הלאומית של ארה"ב לטוקסיקולוגיה במכון NIH.
רכזת מדינת צפון קרולינה של ארגון ScienceAbroad למדעניות ומדענים השוהים בחו"ל.
לעולם האקדמי הצטרפתי בגיל 20 ומאז למדתי ועבדתי ב- 4 פקולטות שונות וב- 2 מכוני מחקר. השתתפתי במחקרים מאסכולות שונות ובדרך הכרתי לא מעט אנשים מדהימים, כולל סטודנטים ופרופסורים, וחלקם הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי ומחיי משפחתי.
אני רוצה להעלות למודעות נושא שפחות מדברים עליו – חשיבות בריאות הנפש באקדמיה.
חשיבות איזון נכון בין הנשמה והגוף.
בתרבות בה (כמעט) כולם מעלים לפיד שלהם רק את הצלחותיהם (גם האקדמיות), קיים לחץ מוסווה להדחיק את הארועים השליליים והלא נעימים. ואכן כמעט ולא תראו פרסומים, בטח ובטח בגוף ראשון, בנושא שעליו ארחיב את הכתיבה. מכאן גם נובעת החשיבות של הדברים שאתם עומדים לקרוא.
מדענים שוקעים
לא פעם שמענו על סטודנטים לדוקטורט/פוסטדוקטורט ממורמרים, והסיבות מגוונות.
מנחה כוחני, סביבה תחרותית, מחקר שלא מתקדם, מאמר שלא מתפרסם, עבודה שלך שמתפרסמת רק בלי השם שלך, מאמר שמתפרסם בנושא שלך אבל בקצה השני של העולם, ולפניך, קושי בסיום הדוקטורט, קושי במציאת פוסטדוק ומימון מתאים ועוד.
לצערנו לא חסר "אקשן" בחייו של החוקר הצעיר. לא הכל דבש. רבים יטענו שכל זה קיים גם מחוץ לאקדמיה. זה נכון, אבל באקדמיה יש תלות גדולה יותר באנשים ובמסלול. סטודנט שמתחיל דוקטורט מתחייב בדרך כלל ל- 4 שנים והעתיד שלו תלוי במנחה ובמאמרים. ללא האישור הסופי של המנחה לא יהיה לאותו הסטודנט דוקטורט. לא יהיה לו עתיד אקדמי. שלא לדבר על הזמן האבוד והכסף שהושקעו בכל התארים שבדרך. לכן המנחה הוא בוס עם כוח רב. עם אחריות רבה. והמאמרים הם המדד העיקרי של "הצלחת" החוקר ומחקרו.
לפחות בינתיים.
חרדה ודיכאון באקדמיה
כולנו חווינו חרדה בשלב זה או אחר בחיים, אולם באקדמיה החרדות הן מתמשכות ויכולות להשתלט על כל תחום בחיינו. המחשבות השליליות והטורדניות יכולות לערער את הבטחון העצמי שלנו וכן לפגוע ביכולות שלנו לתפקד הן במעבדה והן בבית. לעומת החרדות, לא לכולם יש מודעות לחשיבות שמירת הנפש מפני דיכאון באקדמיה.
לא מדובר במצב רוח ירוד בסגנון שירי אהבה נכזבת. גם לא מדובר רק על החיוך והאנרגיות שנעלמות, על המחסור בשינה במשך שבועות וחודשים, וגם לא על המשימות פשוטות כמו לקום מהמיטה בבוקר שהופכת להיות "משימה בלתי אפשרית 7 ", רק בלי טום קרוז ברקע. מדובר בעלטה שמשתלטת על הנשמה והגוף, בערעור של כל ההישגים, הכישורים והיכולות.
רבים מתארים את הדיכאון במילה אחת -גיהנום.
מדובר בהפרעה נפשית (ולא במחלת נפש) שנוגדת את ההגיון הבריא והטבע האנושי. למזלנו, מדובר ב"אורח" שלא נשאר להרבה זמן. לי אישית יצא להכיר בעיקר נשים שנפגעו. נשים שהמחקר היה חשוב להן. נשים מוכשרות. נשים חזקות. נשים עם רקע משפחתי בריא לחלוטין.
יצר החיים עזב את נפשה וגופה של אישה אחת שיקרה לליבי. זה קרה כל כך מהר, ממש מול עיני, שפשוט לא יכולתי לרומם אותה בשום דרך. איחרתי. בסופו של דבר זה תהליך ביוכימי ויכול לקרות גם לחזקים שבינינו (ודוגמאות לא חסר הסופרת ג'יי קיי רולינג, הנסיכה דיאנה, הסופר והפילוסוף הרוסי לב טולסטוי וראש ממשלת בריטניה וחתן פרס נובל לספרות סר וינסטון צ'רצ'יל ועוד), ואף אחד לא יודע באותם הרגעים אם התהליך הפיך, כמה זמן ימשך ומה יהיה היקף נזקיו בטווח הארוך. השיקום הוא איטי וכואב.
בחרתי להשמיט את המקרים הפרטיים וגם לא להביא נתונים סטטיסטיים מתאימים. בסופו של דבר אם מדובר בך, בחברה שלך, באחותך, באישתך, באמא שלך או בבת שלך הסטטיסטיקה לא משנה.
באקדמיה לא ממלמדים להיכשל.
דיכאון (והפעם לא רק באקדמיה) עדיין נחשב לחולשה, למשהו שצריך להסתיר אותו. להתבייש בו. לעומת זאת, מחלות גוף היא לגיטימיות, אבל דיכאון? תשאלו את עצמכם.
אבל הדיכאון לא פוסח על הגוף… אז הוא עדיין נחשב לחולשה?
באקדמיה גם לא מקובל להיכשל. לא מלמדים אותנו איך להיכשל. אין קורס בנושא. אין כנס. לא מסבירים לנו בשום מסגרת שחשוב לדעת להיכשל ושלהגיע למקום האחרון זה בריא לפעמים. אז מה אנחנו יכולים לעשות, חוץ מללמוד איך להיכשל וללמד את ילדנו מגיל צעיר שזה חלק בלתי נפרד מחיינו כמובן?
אנחנו יכולים להעלות מודעות!
גם בקרב הנפגעים שידעו שהם לא לבד ושזה בסדר. וכאשר אוזן קשבת כבר לא עוזרת זו לא בושה לפנות לגורם מקצועי. אנשים חזקים מהם נשברו בעבר. אנשים חזקים מהם עוד יישברו.
יש "בדיחה" כזו שאומרת שהעולם של המאה ה- 21 מתחלק לשניים- לאלה שחוו דיכאון ולאלה שעוד יחוו. וכמובן שלא התכוונתי להצחיק. ניתן גם להעלות מודעות בקרב המנחים. עליהם להבין הרבה יותר טוב כמה כוח יש לשפה, למילים ולמעשים שלהם (לטובה ולרעה). העולם נברא בדיבור, לא? למזלנו יש מנחים מעצימים שנותנים המון כוחות ומשנים חיים אבל לא מספיק מהם. לא מספיק.
היו אנושיים
יש אנשים שיקומו מהר יותר על רגליהם וימשיכו הלאה. את חלקם החוויה הזו אפילו תחזק ולאחר שיעבור מספיק זמן והפצעים יגלידו, הם יחשיבו את הדכאון שלהם כחוויות הצמיחה המשמעותיות ביותר שאפשר לעבור. אבל יש גם אנשים שיזנחו את האקדמיה למרות כשרונם האדיר, וזה יכול לעלות לכולנו ביוקר. לעולם לא נדע לאיזו תגלית אותם חוקרים מצוינים יכלו להגיע… וזו לא בושה?!?
תמיד האמנתי בפרגון ובהעצמה, אבל מסתבר שגם לכוח הזה יש מגבלות והוא לא תמיד עוזר אם מופעל מאוחר מדי. כן, מלמדים אותנו איך להגיש עזרה ראשונה פיזית, אבל לא נפשית. מי אמר שנפש פחות חשובה? פיקוח נפש לא קודם לכל? בעיני אנחנו צריכים להיות קודם כל אנושיים, כלפי עצמנו וכלפי הסביבה שלנו, וכן להיות מודעים לחשיבות בריאות הנפש. של כולנו.
אין סיום מתאים יותר לפוסט שכזה מהאימרה "כל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא".
בבקשה תשמרו על עצמכם ועל האנשים הסובבים אתכם.
שלכם,
מריאנה טרומן רוזנצביט
רוצה לחלוק כשלונות מפוארים?
בקבוצה scienceabroad group- the organization of israeli scientists abroad יש פוסט שבועי בימי שני שמרכז כישלונות שלא שומרים בבטן.
בנוסף, בקבוצה מדענים שוקעים אנחנו יודעים לצחוק יחד על רגעי המשבר.
אם יש צורך בעזרה מקצועית מיידית, זיכרו שיש לכם את ער"ן במרחק טלפון אחד – 1201.
למסלולי ליווי אישי לצליחת אתגרים יחד לחצי כאן.
רלי
