קול האקדמיה – תוכנית היכרות #1

תוכנית ראשונה שהתחילה קצת הפוך 🙃

הרדיו החברתי הראשון – קול האקדמיה – עם רלי בריל

(סוג של) תמלול הפרק

שלום למאזינות ולמאזינים, לצופות ולצופים.
ברוכים הבאים לתוכנית "קול האקדמיה" – תוכנית המדברת על לימודים, מחקר ומה שבניהם כאן ברדיו החברתי הראשון.
שמי רלי בריל – סטודנטית נצחית וסקרנית שאוהבת לדעת הכל. מיד אספר לכם מה הולך להיות לנו בתוכנית היום ובכלל אך קודם נפתח בשיר לכבוד התוכנית החדשה!

שיר – אליעד נחום ורבע לאפריקה – התחלה חדשה.

התחלתי את התוכנית ואמרתי שאני סטודנטית נצחית- חשוב לי לדייק את העניין. אני אוהבת ללמוד, לומדת כל הזמן, אך בפועל היום אני לא סטודנטית, אני לא לומדת למבחנים כפי שרובכם וודאי עושים כרגע, או מתחמקים מלעשות בתקופת המבחנים. עד לא מזמן הייתי דוקטורנטית לביולוגיה באוניברסיטה העברית, חקרתי גורמי אלימות של חיידקים ואת התגובה החיסונית באינטראקציה איתם, זה היה מרתק ועם זאת החלטתי לעצור ולעשות משהו קצת אחר.

חלקכם אולי מכירים את הסיפור שלי, אני מספרת אותו בכל הזדמנות ובמיוחד כשאני מעבירה הרצאות מול סטודנטים וסטודנטים לעתיד ומעודדת אותם ללמוד ולסיים את התואר. אז רגע, יש לי קריירה שלמה למען עידוד לימודים ומניעת נשירה כשאני בעצמי עצרתי את הלימודים?! נכון. ואל דאגה, אסביר הכל.

לפני כן, בואו נשים את זה רגע על השולחן.

כדי להצליח, לא חייב ללמוד באקדמיה!

ואנחנו נדבר בהמשך על למה כן כדאי בכל זאת ללמוד לתואר או שניים. ועדיין, יש מקצועות שללא לימודים אקדמאים לא נוכל לעסוק בהם- מכירים כמה כאלה? רפואה, עריכת דין, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, רואי חשבון ועוד ועוד…

ללא תואר אקדמי (ועוד כמה מבחנים) לא תוכלו לעסוק בתחומים המקצועיים. תוכלו לעסוק במשהו קרוב, משיק, דומה, אבל לא במקצוע שנדרשת התעודה כדי לעסוק בו. מעורכי דין ועד רופאים ועוד המון מקצועות אחרים, כולם חייבים הכשרה ותעודה, זה דבר ראשון.

דבר שני, לא כולם לומדים בשביל התעודה והמקצוע. יש כאלה שבחרו ללמוד תחום מסויים כי זה מה שמעניין אותם ובוער בהם. נכון, הם לא חייבים תעודה, אבל הם רוצים תעודה שתתן להם קצת יותר, אם יותר בכסף או יותר יוקרה או כדי לפתוח אופציות לתארים מתקדמים, כל סיבה מתקבלת.

בשביל אנשים מסויימים התואר הוא רק תעודה ובשביל אחרים הרבה מעבר. העיקר שאתם מודעים לדרך שבה אתם צועדים ומודעים למטרה שאתם צועדים לעברה.

שיר – עומרי נובל והאצילים- שלא ארע.
אז מה שלא יהיה חשוב לי שתלכו בדרך שבה אתם בוחרים, בדרך שאתם אוהבים.

יצא לי לעבור בצמתים רבים

סיפרתי לכם שאני ביולוגית, אך בכלל התחלתי בתואר בפסיכולוגיה וניהול באוניברסיטה הפתוחה. 40 נקודות זכות למדתי שם- 40! זה שליש תואר ובשלב מסויים הבנתי שזה לא מה שרציתי.

אמרתי מקודם שאחת מהמטרות שלי מלבד עידוד לימודים, היא גם מניעת נשירה מהסיבות ה"לא נכונות".
אז מהן הסיבות הלא נכונות?

כסף, לקויות למידה, הריון, לידה ודומיהם – הם לא "תירוצים מוצדקים" לפרישה מהלימודים. וזה לא בגלל שאני לא מודעת לקושי, נהפוכו, זכיתי לחוות את האתגרים הללו מקרוב. חשוב לי קודם כל לומר למי שחושב/ת על פרישה מהסיבות הללו –

יש פתרונות ויש דרכים להתגבר על כל אתגר!

במקרה הגרוע ביותר ניתן לקחת הפסקה מהלימודים, אך מצאתי שלרוב הסטודנטים דווקא החזרה המהירה לשגרה וההתמודדות עם האתגר, היא דרך נפלאה להראות לעצמנו את העוצמות הטמונים בנו.

ועם זאת, גם לעצור ולחשב מסלול מחדש זה בסדר.

אני תמיד אומרת שיש אינספור דרכים להגיע לאותה המטרה.
ומהם הסיבות המוצדקות לפרוש מהתואר?

חוסר עניין, לא מה שחשבנו, מפספס את המטרה, אין חיבור לתחום ועוד..

אם זה העניין אז יש לכם אחלה תירוץ. לעשות משהו שלא מרגש אתכם וגם לא משרת שום מטרה, זה בזבוז זמן.

אבל! זה טריקי.

לפעמים אנחנו נוטים לחשוב שמשהו כבר לא מעניין אותנו, אך כמו בכל זוגיות טובה, לפעמים ההתרגשות של ההתחלה נעלמת וכשמגיעים הקשיים מתחילים להרגיש שזה "לא מה שחשבנו".

אם הרגשה שכזו מגיעה אליכם, עצרו שניה.

חשבו היטב אם זה בעקבות קושי שעולה או שבאמת הגיע הזמן לחתוך.

לא בטוחים?

בואו, נדבר על זה יחד, פתחתי חיישנים מיוחדים לעניינים הללו – ליווי אישי לסטודנטיות וסטודנטים וכאלה שבדרך.

יש לכם עוד "תירוצים מודצקים"? כתבו לי!
הכי חשוב שתשארו נאמנים לעצמכם. אחרי הכל אנחנו חיים בעולם הזה, מנסים להגיע למטרה שלנו לפני שנזדקן ואנחנו יודעים שזה לא כזה קל להשאיר חותם כשמשאירים מאחור את חומת הפחד – ואחרי כל השנים שאנחנו מנסים, אחרי כל השנים האלה אנחנו נלחמים בעצמנו. תהל קליין שרה את זה טוב ממני…

שיר – תהל קליין- AFTER ALL (יתכן ומושתק ע"י פייסבוק).

זה הזמן להיות עצמכם.

בשנה האחרונה, השנה שבה הייתי דוקטורנטית, לא הייתי עצמי. המשכתי במסלול הישיר מהסיבות הלא נכונות.
המשכתי כי זה היה לי "הבית" – המקום המוכר והבטוח עם האנשים שאני אוהבת, מנחים מדהימים, מלגה טובה, שעות נוחות- בקיצור מושלם, ואולי בעצם לא.

פרט חשוב שהתעלמתי ממנו היה הרצון שלי – מה אני רוצה לעשות ולא מה נוח לעשות. אחזור טיפה אחורה, לתחילת התואר השני. לקחתי קורס שאחת המטלות בו הייתה להציג נושא מתוך רשימה. הרבה נושאים ברשימה הזו היו מוכרים לי והיה שם ברשימה נושא אחד שמעולם לא שמעתי עליו קודם לכן – קולטני CB1 וCB2.

עשיתי חיפוש קצר וגיליתי עולם מרתק במיוחד- מערכת ביולוגית שלמה שלא ידעתי על קיומה – המערכת האנדוקנבינואידית. זו הייתה אהבה מקריאה ראשונה. ככל שקראתי יותר רציתי לדעת עוד, ככל שלמדתי יותר עלו בי יותר שאלות. לא ידעתי שובע. החלטתי שאני חייבת לקחת את הטירוף הזה ולהכניס אותו למחקר שלי במעבדה החדשה שרק הגעתי אליה. את התואר השני שלי התחלתי במעבדה אחרת בפקולטה. כבר ידעתי מה לעשות, הרגשתי שאני מכירה את התחום מזה שנים והתחלתי לכתוב במרץ את הצעת המחקר שהמצאתי הרגע. עם חשש רב הגשתי אותה למנחה שהיה לי אז, למרות שידעתי שזה לא נפוץ שסטודנטית מתחילה תציע נושא מחקר משלה. כתבתי וכתבתי, ערכתי ותיקנתי ובסוף עם ידיים רועדות שלחתי לו את ההצעה.

שמעתי את צעדיו, הוא בא עד אלי עם חיוך ושאל אם באמת כתבתי את הצעת המחקר בעצמי.

"כן" עניתי.

הוא נתן לי מחמאות באותו היום שמילאו את האגו שלי לכמה שנים טובות. לצערי, לאחר שבועיים נאלצתי לעזוב את המעבדה והתחלתי בחיפושים אחר מעבדה אחרת. לדאבוני הרב, הצעת המחקר שלי, שכל כך רציתי להגשים ולחקור, לא התאימה למעבדה החדשה. בכל פעם שניסיתי לרמוז או להציע שנכניס את הנושא למחקר הנוכחי נתקלתי בסירוב. ליבי נשבר בכל פעם מחדש ולכן הבטחתי לעצמי שאת הנושא הזה אני אחקור, אם לא במאסטר אז בדוקטורט.  כשהגיע הרגע והמנחים היקרים שלי ביקשו שאשאר לדוקטורט, התעלמתי מהרגשות שלי, מהתשוקה שלי, מההבטחה שלי – ונכנעתי לנוחות שבמוכר והבטוח.

שיקרתי לעצמי.

שיר – ליעד כהן- שקרן גרוע

אל תשקרו לעצמכם, תקשיבו ללב שלכם, הורידו מסכות- היו מי שאתם רוצים להיות.

ולמה? למה כל כך חשוב להיות מי שאנחנו? ללכת אחר ליבנו?

קודם כל, לקבל החלטה כפי שאני קיבלתי כשהמשכתי לדוקטורט הישיר, זה אף פעם לא נגמר טוב. המשכתי בנושא מרתק אך נושא שלא התחברתי אליו ב100%, ובדוקטורט זה סופר-חשוב שתהיו מאוהבים במחקר שלכם ולא פחות מזה. זה לא עוד תואר שיושבים ולומדים- אתם אלו שמייצרים את הידע, זה מטורף! זה תואר ארוך יותר ממאסטר, אם לא תאהבו את מה שאתם חוקרים, זו תהיה תקופה ארוכה ומתסכלת. כך אני הרגשתי במשך השנה הראשונה לדוקטורט – בעיקר מתוסכלת.

שוב, היה לי נהדר עם המנחים והחברות והחברים למעבדה, היה לי מאוד נוח בהתחשב בזה שאני אמא לשלושה ילדים קטנים ובהתחשב במלגת ההצטיינות שקיבלתי. זה התחיל בסדר ומיום ליום הרגשתי שאני קמלה ונובלת, שכל האנרגיה שלי דועכת – ומי שמכיר אותי מכיר את האנרגיה שלי. זו לא הייתי אני.

לקראת הסוף היה לי אפילו קשה לקום מהמיטה. במקביל לסוג של דיכאון שנכנסתי אליו- הסבתא האהובה של חלתה, ראיתי אותה דועכת מיום ליום, בילינו ימים כלילות יחד בבית החולים. כאב לי.

היא הייתה ה-סבתא, זאת שתמיד סירבתי לשוב ממנה הביתה, אני הנכדה הבכורה שלה והקשר בנינו היה מיוחד מאז ומתמיד, ממנה למדתי לקחת את החיים בקלות ולשמוח בכל הזדמנות. לא אשכח אותה לעולם.

אבל לא על האֶבל שלי רציתי לספר לכם, אלא על המחשבות שעברו לי ברגעים האלו, וביחוד על הרגע שראיתי את הנשימות האחרונות שלה. ברגע הזה הבנתי את מה שכולם יודעים אך מעטים מבצעים-

חובה עלינו להגשים את מה שבוער בנו, פשוט חובה.

קלישאתי ככל שיהיה, זה הרגע שבו הבנתי מה עלי לעשות.

לעצור ולחשב מסלול מחדש.

למרות כל התוכניות שהיו לי לעתידי המקצועי, החלטתי שהגיע הזמן להיפרד מהפקולטה. להיפרד מהמקום שיהיה לי לבית מזה 8 שנים.
המקום שבו התחתנתי, המקום שבו נולדו וגדלו שלושת ילדי המתוקים,
המקום שבו נולדה הקבוצה אמהות באקדמיה שעוד אספר עליה רבות.
וגם האח הצעיר והבועט- האתר סטודנטים שיודעים שהקמתי לפני שנה וקצת.

עם כל היתרונות שהיו לי בפקולטה; מעבדה תומכת ומנחים מדהימים, מלגת מחייה ומלגת הצטיינות לשלוש שנים, הדרכת סטודנטים והיכרות עם כל החוקרים הנפלאים, הנוחות שבמחקר, שאני חופשייה לעשות כרצוני ולהפעיל את הראש היצירתי שלי ועוד ועוד…
עם כל היתרונות האלה, עדיין הרגשתי שזה הזמן שלי לשנות,
לשנות ולהזיז דברים קצת אחרים ולהקדיש להם את כל כולי.

הרגשתי שזה הזמן שלי לעשות טוב בעולם האקדמיה במשרה מלאה.

שלא תטעו, השיחה עם המנחים שלי הייתה אחת הקשות שהייתי צריכה לבצע,
לא ישנתי דקה בלילה שלפני. נקרעתי בין החלומות שלי לבין האכזבה שלהם.
אני כל כך מעריכה ואוהבת אותם. ויודעת, שכמו כל הורה טוב, הם שמחים בשמחתי.

אני עדיין לא יודעת לאן הדרך הזו תיקח אותי, אני יודעת שאני אצעד לכל כיוון שארגיש בו שמחה, שאתעורר לבוקר חדש מלאה בהתרגשות.
גם התוכנית הזו היא אחד מהדברים המרגשים שקרו לי, הרדיו החברתי הוא מקום מצויין לכל מי שרוצה לדבר ולשדר את מה שיש לה/לו בלב.

גם אתם יכולים לשדר!

אם אתם גם רוצים לשדר ברדיו, היכנסו לאתר – הרדיו החברתי הראשון, כתבו בדף הפייסבוק ואולי גם לכם תהיה תוכנית משלכם.
רוצים להתארח בתוכנית שלי? שלחו מייל ל- [email protected]

בתוכנית הושמעו שירים מקוריים של אמנים מוכשרים ביותר, ליעד כהן, תהל קליין, עומרי נובל והאצילים, אופיר הדס, אליעד נחום ורבע לאפריקה- תודה רבה לכולכם, תמשיכו ליצור ולעשות את מה שאתם אוהבים!

אני מזמינה את כל הצופות והצופים להגיב, לשתף ולהציע רעיונות לתוכנית הזו- על לימודים מחקר וכל מה שבניהם.

מתוכננות תוכניות מרתקות עם אנשים מדהימים!

נסיים עם שיר כייפי במיוחד של אופיר הדס- מעגל שלא נגמר
שיהיה לכולנו כמעט סוף שבוע נעים!
היו סקרנים, תהנו מהדרך.
אני הייתי רלי בריל ואנחנו נתראה שוב בעוד שבוע בדיוק!


לתוכניות נוספת בדף הפייסבוק

תוכנית מס' 2 – על אהבה בלימודים
תוכנית מס' 3 – מבוא לאמהות באקדמיה
תוכנית מס' 4 – קשב, ריכוז ולקויות למידה
תוכנית מס' 5 – אמהות סטודנטיות
תוכנית מס' 6 – יוצאים בשאלה
תוכנית מס' 7 – בריחה מהמציאות
תוכנית מס' 8 – יזמות באקדמיה
תוכנית מס' 9 – מבוא למיתוג
תוכנית מס' 10 – לימודים מעל גיל 40
תוכנית מס' 11 – סטודנטים צעירים במיוחד!
תוכנית מס' 12 – על היסטוריה ולימודים בחו"ל
תוכנית מס' 13 – תוכנית מיוחדת ליום השואה

אודות רלי בריל

מי אני?
רלי בריל, מקימת האתר "סטודנטים שיודעים", מייסדת קהילת "אמהות באקדמיה", בוגרת האוניברסיטה העברית, דוקטורנטית מצטיינת לביולוגיה ב"שנת שבתון", מנחת הסדנה לעידוד תואר שני באוניברסיטה העברית, מעודדת סטודנטיות וסטודנטים להגשמת מטרותיהם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *